כבוד מדומה

הרב אבי בן אבנר תגובות: 0

לא היה בכפר אדם עשיר ומכובד יותר מאבו-חאלד. שום דבר לא היה חסר לו, אך רק בנו, חאלד, מירר את חייו והסב לו צער רב.

כבר מילדותו התגלה חאלד כבעייתי במיוחד, והוא ניצל לרעה את מעמדו של אביו: סחב פירות מדוכני השוק, התחצף למורים בבית הספר, וביום שישי אחד אף עלה עם חמישה תרנגולים למגדל המואזין שמעל המסגד ושחרר אותם מעל המתפללים המבוהלים. ככל שגדל והתבגר, הפך חאלד פרוע וחסר רסן. לשונו היתה בוטה ומשתלחת והוא לא היסס לצעוק ולהעליב כל מי שעמד בדרכו.

יום אחד הודיע מרוואן, בן דודו של חאלד, כי הוא עומד להתחתן. אבו-חאלד, כראש המשפחה, תכנון לערוך למרוואן אחיינו חתונה גדולה ומפוארת שכמותה לא נראתה בכפר. חאלד שנא את מרוואן, שהיה חרוץ ונאמן. לא פעם היה חאלד מטיח באביו: 'אתה אוהב את מרוואן אחיינך יותר מאשר את חאלד בנך!' ותשובתו של אביו הייתה רק מרגיזה אותו יותר: 'אם אתה היית מתאמץ כמו מרוואן, היית מקבל יחס טוב בדיוק כמוהו'.

ליל החתונה הגיע, וחאלד היה כעוס ומרוגז. הוא הִרבה לשתות משקאות חריפים עד שאיבד את הבלמים האחרונים, והחל לצעוק ולהעליב את אביו לפני כל האורחים. אבו-חאלד רמז לכמה בריונים, שנטלו את חאלד השיכור, הוליכו אותו אל מחוץ לכפר והשליכו אותו על אם הדרך.

בבוקר המחרת התעורר חאלד ומצא את עצמו מתבוסס בקיא ובבוץ, ורק בקושי גרר את עצמו חזרה לדירתו. לאחר זמן מה נכנס אליו איסמעיל שכנו, שהיה אדם מבוגר ונבון. 'חאלד, עליך ללכת ולבקש סליחה מאביך,' אמר איסמעיל, אבל חאלד צחק לו בפנים: 'יש לי כבוד!' הצהיר. 'לא אתנצל לפני מי שעשה חתונה יפה כל כך למרוואן שנוא נפשי'. כאשר איסמעיל הוסיף לדבר על לבו, קם חאלד ופשוט דחף אותו בגסות מתוך ביתו, ושב לרבוץ במיטתו.

חאלד לא ידע שאיסמעיל לא בא מטעם עצמו, אלא נשלח על ידי אביו. בימים הבאים הגיעו כמה שליחים נוספים, ואת כולם שילח מעל פניו. 'לא אשפיל את עצמי,' אמר חאלד בעזות פנים, 'אם אבי רוצה להשלים איתי, שיבוא הוא להתנצל, ואז אחליט אם לסלוח לו...'

כאשר חזרו השליחים ואמרו לאבו-חאלד את דברי בנו, זעם עד מאוד. למחרת התעורר חאלד בשעת צהרים, ויצא לשתות קפה ולעשן נרגילה, אך כאשר חזר לדירתו, לא הצליח לפתוח את הדלת.

חאלד רץ אל בעל הדירה שהתגורר בסמוך. 'החלפת את המפתח?' שאל אותו באיום.

'אביך הפסיק לשלם את דמי השכירות,' אמר האיש, 'ממחר ייכנסו לדירה שוכרים חדשים.'

חאלד החל לצעוק על בעל הדירה, אבל הדבר לא הועיל לו. הוא עבר בין בתי חבריו וביקש מהם לארחו, אך כולם ידעו על המריבה עם אביו, וחששו להתערב. בשעת ערב חש חאלד רעב. הוא ניגש לחנות שבמרכז הכפר ואסף כמה מוצרים. כשהגיע לקופה, שאל אותו המוכר אם יש לו כסף. 'אינך יכול לרשום יותר את קניותיך על חשבון אביך,' הודיע לו. חאלד, בתגובה השליך את כל המוצרים על הרצפה ועזב את המקום בחמת זעם.

באותו לילה ישן חאלד בבגדיו על ספסל באחד מרחובות הכפר. בבוקר פגש אותו איסמעיל וניסה שוב לשכנע אותו לבקש סליחה מאביו, אבל חאלד הודיע שוב כי לא ישפיל את עצמו אפילו אם ירעב ללחם.

חאלד ניסה למצוא עבודה וניגש למחמוד הקבלן. מחמוד קיבל אותו בשמחה שכן היה זקוק לפועלי בניין, אבל לאחר שעה הגיע בפנים חמוצות ואמר לחאלד כי לא יוכל להמשיך להעסיקו. 'אינני יכול להסתכסך עם אביך,' הסביר. חאלד התרגז והתנפל על מחמוד, אבל אז באו לעזרתו שאר הפועים, שהיכו אותו חאלד מכות נאמנות והשליכו אותו אל השדה מלא הבוץ שמחוץ לכפר.

חאלד הזועם חזר אל הכפר כשהוא זועק ומבטיח נקמה איומה לאביו ולכל שותפיו. בגדיו היו קרועים, פניו היו מלוכלכים ומטונפים והוא נראה כהֵלך חסר דעת.

'הנה הוא!' הצביעו עליו כמה נערים. היו אלו נערים שהוא התנכל להם בהזדמנויות שונות. עד עתה פחדו ממנו, אבל עכשיו, כאשר אביו נטש אותו, הם מצאו את הזמן המתאים לכלות בו את זעמם. הנערים התנפלו עליו והחלו להכותו באכזריות. כל גופו נמלא חבורות ושריטות, ואחת משיניו הקדמיות נשברה.

השעות חלפו, וחאלד החל לחוש את הרעב. איש לא הסכים לתת לו אוכל. הוא הלך אל מאחורי השוק, והחל לחטט בפחים כדי למצוא ירקות רקובים או שאריות מזון. כאשר מצא פיתה קשה ועגבנייה רקובה, נעץ בהן את שיניו בלי להסס.

כך עברו על חאלד כמה ימים. הוא איבד כל צלם אנוש. שיער ראשו היה פרוע ומלוכלך, אצבעותיו מזוהמות, והוא התפלש באשפה כדי למצוא לעצמו דבר מה לאכול...

יום אחד עבר לידו איסמעיל. הוא ראה את חאלד והזדעזע ממראהו הנורא. 'בוא איתי,' הפציר, 'תבקש סליחה מאביך, והוא יחזיר אותך למעמדך הקודם. אביך איש רחום וחנון, והוא יסלח לך.'

'מה?' צעק חאלד, 'שאני אבקש ממנו סליחה? בחיים לא אעשה זאת. יש לי כבוד. אני לא אשפיל את עצמי!'

הביט בו איסמעיל בעצב, ונד בראשו ברחמים. 'יש לך כבוד?' שאל, 'תראה איך אתה נראה. אתה דומה יותר לקוף מאשר לבן אדם. בגדיך קרועים, כולך מלוכלך, ואתה מחטט באשפה. על איזה כבוד בדיוק אתה מדבר?'

*

הכבוד המדומה מדריך גם אותנו לפעמים, ומוביל אותנו לאבדון. אנחנו עושים לפעמים דברים בזויים שאפילו איננו שמים לב כי הגענו אליהם, והכול 'בשביל הכבוד'. אנחנו מרגישים לפעמים בתוככי לבֵּנו שפגענו בחבר, אך נמנעים לבקש סליחה כדי 'לא להשפיל את עצמנו'.

אולם חז'ל לימדונו ש'איזה מכובד? המכבד את הבריות!' מי שיודע לבקש סליחה ולהתנצל, יהיה מכובד גם בעיני עצמו וגם בעיני סביבתו.

 

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר