חינוך (ד')

יוסף רזניק תגובות: 0

חינוך (ד') – יוסף רזניק

מה מקומו של הפרס בחינוך?

נתינת פרסים על התנהגות טובה היא בעייתית מבחינה חינוכית, שכן היא מרגילה את הילד שהרווח החומרי הוא התכלית, והמעשה הטוב הוא רק ה'מחיר' שיש לשלם עבורו. פרס יכול להועיל רק אם עיקר הנאתו של הילד היא מהמעשה הטוב מצד עצמו, והפרס הוא רק כלי עזר משני. משום כך כדאי להשתמש בפרסים בעלי ערך נמוך, ותוך השתדלות להגדיל את ערך המעשה הטוב בעיני הילד.

מה מקומו של העונש בחינוך?

כפי שכבר כתבנו, העונש אינו מיועד ואינו מסוגל ליצור אצל הילד הרגלים חדשים. כל תפקידו הוא למנוע מהילד הרגלים שליליים. כאשר הילד מתנהג באופן חריג לרעה גם לפי קני המידה שלו עצמו, העונש נועד לאזן אותו ולהחזיר אותו למסלול. דוגמה לעונש שעשוי להועיל היא שליחת הילד לחדרו לזמן מסוים. כאשר הילד חוזר להתנהג באופן תקין, יש לעודד אותו ולשבח אותו, כדי לתקן את הרושם השלילי שיצר העונש.

מובן מאליו הוא שעונש חייב לבוא מתוך שיקול דעת, ולא מתוך כעס ועצבנות. חשוב לזכור שכל דיני 'בין אדם לחברו', והכלל 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך', קיימים גם בין הורים לילדיהם ובין מורים לתלמידיהם (וכן להיפך, כמובן). משום כך אסור להורים לצער את ילדיהם בדיבורים קשים או במעשים, אלא כאשר לדעתם יש בכך תועלת חינוכית ממשית.

האם מותר להעניש ילד בעונש גופני?

באופן עקרוני התורה מתירה עונשים גופניים מתונים, אם הדבר נעשה לתועלתו של הילד. אולם לדעת מחנכים מנוסים, בימינו צריך להימנע לחלוטין מהכאת ילדים, משום שבאווירה של ימינו הדבר עלול לגרום לנזקים רבים, ואת כל התועלת שבכך ניתן להשיג באמצעים אחרים.

מה מקומה של הביקורת בחינוך?

יש לדעת שהערות ביקורתיות מהסוג של 'למה עשית כך וכך', הן עונש לכל דבר, משום שהן מכאיבות לילד, לפעמים לא פחות מעונש גופני. משום כך יש למעט בהן ככל האפשר. גם כאשר יש צורך להעיר, יש לעשות זאת באופן שמשאיר מקום לתיקון. דוגמה לכך היא לומר 'לא מתאים לך לעשות כך וכך' - משפט שמכיל את ההנחה שהילד הוא בעצם טוב ורק נכשל באופן חד פעמי. לעומת זאת, הערות מכלילות כדוגמת 'אתה עצלן!' 'אי אפשר לסמוך עליך!' 'את ילדה רעה!' - הן הרסניות ביותר ויש להימנע מהן לחלוטין.

הערות שעשויות להועיל לילד הן אלו שאין בהן ביקורת אלא לימוד והדרכה לעתיד: 'להבא כדאי שלא תוריד הרבה כלים בבת אחת, כדי שלא יישברו'. 'אני חושבת שיותר נהנים לשחק עם מי שלא מתווכח כשהוא מפסיד', וכדומה.

מה מקומה של הדוגמה האישית בחינוך?

כיון שהמעשה הוא מוחשי יותר מדיבור, מעשיהם של ההורים משפיעים על הילדים הרבה יותר מאשר דיבוריהם. משום כך ברור שאדם אינו יכול ללכת בדרך אחת ולחנך את ילדיו לדרך אחרת. אמנם אין פירוש הדבר שההורים צריכים להיות 'מושלמים'; אם ההורה משתדל ללכת בדרך מסוימת ואכפת לו מכך, הילדים יקלטו את מאמציו והשתדלותו גם אם אין הוא מצליח תמיד.

האם עבודת החינוך נוגעת גם למי שאין לו ילדים או תלמידים?

ודאי שכן. חלק גדול מעבודת החינוך היא של האדם כלפי עצמו, והיא נמשכת לאורך כל החיים. את מקומם של ההורים תופס האדם עצמו, שהוא ה'מושל' בכל כוחות נפשו. עליו לדאוג לעודד את עצמו, להשתדל ליהנות ממעשים טובים, לפתח ולחזק את המשמעת העצמית ואת השמיעה בקול ה' ולהימנע מביקורת עצמית מוגזמת. כך האדם עולה ומתעלה עוד ועוד, וממלא את התפקיד שלשמו נברא בעולם.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר