האמת שבהתעניינות

רבני שלום לעם תגובות: 0

האמת שבהתעניינות – אוריאל לוף

תושבי העיירה הקטנה ברילסטון, הופתעו לקבל באחד הלילות בתיבות המייל שלהם הזמנה מהשריף המקומי – אדי בוט, לאסיפה מיוחדת שלא מן המניין. הסיבה לאסיפה הזאת הסביר אדי במייל – היא מכיוון שכחובתו כשריף היה לשמור על ביטחונם ושלומם של נתיניו, למרות שלפעמים התפקיד יכול לגרום לאי נעימות. כמו הדבר שידונו עליו באסיפה המיוחדת, למשל...

התושבים הסקרנים הגיעו לאסיפה ואז החל אדי לספר במה מדובר: הכול התחיל כאשר כלבת פודל קטנה נשכה את אחד הילדים. הילד שיחק בחצר הבית שלו, כשפתאום התחילה הכלבה להתפרע, קרעה את הקולר שקשר אותה לגדר ונשכה את זרועו של הילד.

כשהגיע הילד עם הוריו למרפאה, אמר להם הרופא שעליהם להביא בדחיפות את הכלבה לבדיקה אצל ווטרינר, כדי לבדוק האם היא נגועה בכלבת. מכיוון שאם היא חולה, צריך למהר ולתת לילד סידרה של זריקות נדירות לפני שהמחלה תתפרץ. וברגע שהמחלה מתפרצת - אין יותר מה לעשות. המחלה גורמת לחוסר שליטה, התפרצויות עצבים מסוכנות שמחייבות לקשור את החולה למיטה, ומסתיימת חלילה בשיתוקו או מותו של החולה. וכאן מתחילה הבעיה...

הכלבה הייתה אחת מעשרות הכלבים של רוז, האישה הכי מוזרה ושתקנית בברילסטון, אמנם היו אנשים בעיירה שזכרו את רוז מסלקת עשבים שוטים בגינה או מפטפטת עם השכנות על מתכונים להכנת עוגות, אבל זה היה מזמן, ועל פניה של רוז של היום לא ראו חיוך כבר שנים ארוכות. למעשה החיוך שלה נעלם, מאז שהבן היחיד ששירת במארינס, נעלם במלחמת ווייטנאם. ברגע שהיא הבינה שכנראה הוא איננו, הפסיקה רוז לדבר ולשמוח ו'אימצה' גורת כלבים קטנה שנקראה ביל, על שמו של הבן הנעדר. רוז טיפחה את הכלבה כאילו הייתה ילדתה, ובהמשך צירפה גם כלבים נוספים, אבל 'ביל' נשארה הכלבה המיוחדת שלה.

אדי הסביר את המקרה לפרטי פרטים באזני כולם והדגיש: 'הרופא חייב לדעת במהירות האם הכלבה חולה כדי לדעת האם לתת לילד את הזריקות היקרות, אבל אי אפשר לקחת אותה לבדיקה בלי לפגוע ברוז, הרי ברור לנו שהיא לא תסכים, מכיוון שאם הכלבה תימצא חולה בכלבת, היא לא תקבל אותה בחזרה. אני מבקש מכולכם לחשוב על רעיונות מקוריים למציאת פתרון לבעיה...' סיכם השריף את הדברים. כולם חשבו ושתקו, עד שלבסוף הציע אחד המשתתפים לפרסם את הסיפור בעיתון ולהציע פרס כספי למי שימצא פתרון מועיל: לא היו רעיונות מוצלחים יותר ולכן האספה הסתיימה בהחלטה שזה מה שיעשה. אחד מהם שהיה עיתונאי, כתב את הסיפור בצורה מרגשת ותושב נוסף השיג תרומה כדי לשלם על הפרסום ועל הפרס.

בתוך יום התמלאה תיבת הדואר של משרד השריף במכתבים שונים ומשונים: 'תרדימו את רוז ותיקחו את הכלבה' הציע נער הרפתקן. אחרים היו יותר הגיוניים אבל הרעיונות לא היו מעשיים או שהיו פוגעים, כמו מה שכתב אדם אחד - 'אין לכם ברירה. תיקחו את הכלבה בכוח'. אדי השריף כבר רצה לזרוק את כל המכתבים, כשהבחין במעטפה קטנה בצד ופתח אותה...

במעטפה היה מכתב קצר: הכותבת סיפרה שבמקצועה היא פסיכולוגית ולפי מה שפורסם בעיתון נראה לה שרוז פשוט בודדה מאד. היא מתגעגעת לבן שלה ורוצה לדבר עליו עם אנשים, אבל הם מפחדים לדבר אתה על זה, היא רוצה להתאבל על הנכדים שלא יהיו לה, אבל האנשים רוצים לשמוח ולא לחשוב על צרות. ולכן רק הכלבים שלה מקבלים אותה כמו שהיא, וכנראה בגלל זה היא נעשתה מוזרה. לכן – מה שהיא מציעה, זה פשוט להכניס אותה לעניינים, להקשיב למה שהיא רוצה לומר ולתת לה הרגשה שהיא בן אדם רגיל...

השריף הקריא את מכתבה של הפסיכולוגית בפני התושבים והם הסכימו לעשות כדבריה: השכנות קבעו תורנות ביקורים אצל רוז, וביקשו מהילדים ללוות אותה אל המכולת. אנשים התחילו להתקרב אליה, לומר לה שלום ולהתעניין בשלומם של כלביה. ביום השני של התורנות ביקשה רוז מהשכנה שנכנסה אליה שתברר על ווטרינר קרוב, בשביל 'ביל' שחולה וצריכה טיפול. השכנה הנדהמת לא הבינה כיצד 'הנס' קרה כל כך מהר ורצה לדווח לשריף על ההתקדמות. ואכן תוך כמה שעות הספיק הווטרינר לבדוק את הכלבה ולקבל תשובה: 'ביל' אכן נגועה בכלבת.

אחרי שהווטרינר לקח את הכלבה והרופא הזריק את הנסיוב לילד, נכנסה רוז למטבח שלה והכינה את עוגת הגבינה הכי מוצלחת שלה. היא צירפה לעוגה מכתב והזמינה שליח לקחת את החבילה לביתו של השריף - אשתו שפתחה את הדלת, קראה בתדהמה את המכתב וכשסיימה ביקשה מבעלה לארגן אסיפת תושבים נוספת: 'אני רוצה שתקריא להם את המכתב של רוז, הוא מיועד גם להם'

ביום שבו נקבעה האספה הגיעו כולם נרגשים. כל מיני שמועות הסתובבו על מה שעומד השריף לומר, אך הוא נכנס, ובלי הקדמות התחיל להקריא את המכתב שאחז בידו: 'חלק מכם זוכרים את רוז של לפני האסון. את רוז האמתית. האמת שאני עצמי בקושי זוכרת, אבל אתם דאגתם לי בימים האחרונים במסירות ואהבה ועזרתם לי להיזכר ולחזור לעצמי' השריף עצר לרגע והמשיך: 'תמיד ידעתי שאנשי ברילסטון יהיו לצדי אם אצטרך. ובאמת, אתם הייתם אבל לא ידעתם איך לעזור. את החלום שרציתי - להחזיר את ביל שלי – לא יכולתם להגשים. אבל רציתי עוד משהו ולא ידעתי כיצד לבקש זאת: רציתי שתהיו המשפחה שלי ושתבינו אותי, שנים חיכיתי אבל מה שקרה זה שנשכחתי בצד והחיים המשיכו כרגיל. לכן אני מבקשת שתסלחו לי שכתבתי לכם את המכתב עם 'הרעיון' של הפסיכולוגית שבכלל לא קיימת. תודה שהתייחסתם ברצינות למה שביקשתי והחזרתם אותי לחיים, רק אל תשכחו אותי עכשיו, לאחר שכבר טיפלתם בבעיית הכלבת...'

 

***

נתינה אמתית היא לחשוב - מה השני צריך? ולכן צריך להפעיל את הדמיון שקיבלנו במתנה ולנסות להיכנס לנעליים של השני. אם נשתדל לעשות זאת נהפוך את העולם למקום טוב יותר, ובעיקר את עצמנו לטובים יותר.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר