חטיבת הנגב

רבני שלום לעם תגובות: 0

מבט אל החיים

חטיבת הנגב – שמחה פשיטיק

הם עמדו שניהם לפני מושל הכפר, נרגשים עד שורשי שפמם הקצוץ. השניים היו דבר והיפוכו: ולדימיר היה דק גזרה, גבוה, בעל מצח רחב, שבתוכו הסתתר מוח מבריק ומתוחכם; יוהן, לעומתו, היה עב כרס, גוץ למדי, ואיברי הפנים שלו היו צפופים וקטנים. אם לא די בזאת – הוא לא ניחן בשכל כלל וכלל. ואם נתבטא בגסות: יוהן היה טיפש גמור.

'קראתי לשניכם', פתח המושל: 'כיון שנבחרתם לתפקיד חשוב ומכובד. היער שבקצה האחוזה שלי צמח יתר על המידה, וזרימת האוויר לארמוני נחסמה. מכל תושבי הכפר, עליתם בגורל וזכיתם להיות אלו שיקצצו את העצים הרבים, מלאכה ששכרה בצדה. על כל עץ שתכרתו – תקבלו דינר זהב!'

עיניהם של ולדימיר ויוהן נצצו, כביכול היו בעצמן דינרי זהב. שמחה עצומה מילאה אותם, ממגפיהם ועד לכובע האיכרים שעל ראשם. במוחם כבר התחילו לתכנן מה יעשו עם האוצר שייפול בחלקם.

'הנה הגרזנים שלכם', קרא מושל הכפר והצביע על שני כלים חדשים ומבריקים, שנרכשו במיוחד למען המטרה הנעלה. 'צאו לדרככם, וקראו לי לאחר שתסיימו את העבודה'.

נטלו שני הכפריים את הגרזנים, ויצאו לעבר היער הסמוך כמעט בריצה' 'על כל עץ שאחתוך, אקבל דינר זהב' הרהר ולדימיר, ולפתע נכנסה בו חמדנות. הוא החליט להערים על יוהן ולצבור לעצמו הון על חשבונו.

כשהגיעו ליער, אמר ולדימיר: 'הבה ונעבוד בסמיכות, כך תהיה לנו העבודה נעימה יותר. נתחיל מהשורה הזאת', החווה לעבר העצים הראשונים. 'אתה אוחז את הגרזן בשתי ידיים', הדריך את יוהן, 'ומכה על הגזע בכל הכוח, בעזרת הצד העבה של הגרזן. וכדי שהמכה אכן תהיה חזקה ומשמעותית, עליך להניף אותו ממרחק רב'.

יוהן התמים עשה כפי שציווה עליו ולדימיר. הוא תפס את הגרזן בשתי ידיו וניסה לחטוב את העץ החסון באמצעות צדו הקהה של הגרזן. הגזע נמעך קצת, כמה פירורים נשרו ממנו, וזהו. אף לא חריץ דקיק נחרת בו, אולם יוהן לא הרפה. הוא המשיך להכות בקצב את העץ האומלל. הניף את הגרזן ימינה והכה לשמאלו, הניף לימין והכה לשמאל.

ומן הצד עמד ולדימיר וחכך ידיו בהנאה, כשחיוך שטני וערמומי על שפתותיו. ההכאות חסרות התכלית של יוהן אולי לא הועילו לעץ אותו ביקש לחטוב, אך לעץ שלו, של ולדימיר, הן הועילו ועוד איך. כי בכל פעם שהניף יוהן את הגרזן לימין, חטב הגרזן בעץ עליו עבד ולדימיר, והוא כלל לא שם לב...

'ארוויח את כל הכסף...' חשב ולדימיר. הוא עצמו גם הכה בגרזנו על העץ – מצדו החד כמובן – ובכך זירז את חטיבת העץ. הוא חטב מצד אחד, ויוהן סייע בעדו מן העבר השני, בלי ידיעתו.

כאשר הסתיימה מלאכת כריתת העץ האחד, הכריז ולדימיר: 'הנה חטבתי את העץ הראשון! כעת נסמן לנו בדף שאכן אני הוא זה שגדעתי אותו'. הוא שלף פנקס מכיסו, וסימן שני טורים. 'זה הטור שלי', הצביע על העמודה הימנית וסימן בה עיגול אחד. 'הטור השמאלי יהיה שלך. ועכשיו, בוא נעבור לעץ אחר. אולי העץ הזה בעייתי וקשה במיוחד'.

ולדימיר הורה ליוהן איזה עץ לחטוב כעת, ונעמד בסמוך לו. שוב הכה יוהן בצדו הקהה של הגרזן, ושוב לא השפיעו המכות על העץ ולא הותירו בו שום רושם. רק העץ הסמוך, אותו חטב ולדימיר, נבקע עוד ועוד, עד אשר קרס אף הוא. ולדימיר מיהר לסמן עיגול נוסף בטור הימני...

כך עבדו השניים שעות ארוכות, והעמודה הימנית – זו השייכת לוולדימיר – התמלאה בעיגולים. 'יודע מה?' פנה לפתע ולדימיר לידידו בפרץ של טוב לב. 'אעזור לך עם העצים, ונרשום את הנקודות בטור שלך'. שמח יוהן שמחה גדולה והודה ל'חברו הטוב' על המחווה המיוחדת.

הם חטבו מספר עצים נוספים. כלומר: ולדימיר חטב עצים, ויוהן רק כילה את כוחו לשווא בהטלת הגרזן על הגזעים העבותים. את העיגולים על כריתת העצים הללו, סימנו בעמודה השמאלית שבפנקס, לטובת יוהן המסכן.

בסופו של יום עבודה מפרך, היו השניים עייפים ואיבריהם ביקשו מנוחה. פלגי זיעה גלשו במורד מצחם וגבם, והם אף לא טרחו לנגבם. הביטו שניהם בפנקס המרוט וספרו את העיגולים. ולדימיר צבר לעצמו חמישים ושש נקודות, בעוד שיוהן הצליח לצבור – בעזרתו הנדיבה של שותפו – רק אחת עשרה נקודות.

מיהרו השניים וקראו למושל הכפר, שיבחן את מלאכתם וישלם להם את שכרם. הגיע המושל, ותיבת אוצרות בעגלתו. הוא התבונן בפנקס שהגישו לו השניים, ואז פתח את התיבה ודינרי הזהב זרחו לאור השמש השוקעת.

'יוהן! הנה לך חמישים ושש דינרים עבור עבודתך!' אמר המושל ושלשל לידי הכפרי השמנמן שקיק מלא דינרים. 'ואתה ולדימיר, קח לך אחת עשרה דינרים כשכר עבודתך!'

'אדוני! נפלה כאן טעות!' מיהר ולדימיר לטעון: 'העמודה השמאלית היא שלי. החשבון הוא הפוך!'

'לא ולא!' זעם המושל. 'לא ייתכן! הבט על הגרזנים שבידיכם. הגרזן של יוהן חבוט מכל צדדיו, בעוד שמצבו של גרזנך טוב בהרבה. ודאי שהוא חטב עצים יותר ממך, ולכן קיבל את המגיע לו!'

*

זכרו שמנוכלות ותרמית לא מרוויחים. וגם אם נראה בשעת מעשה שהרווחנו, מתישהו בעתיד – הקרוב או הרחוק – נגלה שהפסדנו. ועוד משהו: בעולם הבא ישלמו לנו על המאמץ, לאו דווקא על התוצאות.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר