חלון אל עצמך

רבני שלום לעם תגובות: 0

מבט אל החיים

חלון אל עצמך - רועי כץ

דייב היה מוכן לשלם הרבה כדי לקבל חדר פרטי בבית האבות שאליו עבר בשליש המאוחר של חייו. אמנם בית האבות היה מקום ממשלתי שלא התאפיין באמצעים כספיים, אבל לאחר אינספור תחנונים, בקשות והסברים, הסכים לבסוף מנהל בית האבות להקצות לו חדר פרטי בקצה המסדרון. חודש לאחר מכן נכנס לחדרו במבוכה האחראי על שיבוץ החדרים, הוא התיישב מולו וכחכח בגרונו מספר פעמים בחוסר נוחות עד שאמר: 'אני מצטער מיסטר דייב, אבל נוצרה בעיה חמורה. התעורר צורך דחוף במיטה נוספת, שזה אומר שבחדר שלך יתגורר בשבוע הקרוב אדם נוסף...'

דייב פער את פיו בהלם וכשהתאושש אמר בקול נחרץ: 'לא יקום ולא יהיה אדוני! אני שילמתי לכם הון תועפות כדי לקבל את הפריווילגיה הזאת ואני לא מוכן לוותר עליה בשום אופן!' אבל המציאות הוכיחה שבאמת לא הייתה ברירה אחרת. אחרי שהם עברו ביחד על הרשימות, דייב נאלץ לאשר את הפעולה בניד ראש קטן ומריר.

האורח שנכנס לחדרו התגלה כמפזר אנרגיה שלילית ללא הרף. על כל דבר שנעשה או לא נעשה, היה לו מה לומר או לקטר. דייב מצא את עצמו מעדיף לשקוע בשינה עמוקה ולא לשמוע את הקנטורים של שכנו לחדר. הוא ניסה להעיר את תשומת ליבו בעדינות למצב הבלתי אפשרי שיצר, אבל לא הגיע לשום תוצאה. האיש היה עיוור. ולא רק במובן הפיזי, הוא היה עיוור גם בצורת הסתכלותו על החיים, כך שלמרבה הפלא, יומיים לאחר שנכנס העיוור לחדרו, מצא דייב שבמקום הכעס הראשוני, האיש מעורר בו הרבה רחמים.

בעברו היה דייב מורה מצליח. ההצלחה שלו נבעה מכוחו הייחודי לראות בכל תלמיד אתגר. ודייב – אהב אתגרים. בערבו של היום השלישי הוארו פתאום עיניו של דייב, הוא קלט שלפניו עומד האתגר הגדול בחייו, ובהתחשב בגילו המתקדם, אולי גם האתגר האחרון. הוא החליט לגייס את כל כוחותיו ומשאבי היצירתיות שלו לצורך האתגר הכמעט בלתי אפשרי: ללמד את העיוור החולני לפתוח עיניים ולראות את הטוב שמסביבו.

בבוקר הוא היה קם חמש דקות לפני שהוא התעורר ואז הוא היה פונה אליו בקול עליז: 'בוקר טוב אלפרד! איזו שמש נהדרת זורחת בחוץ...'

'מה טוב בבוקר הזה?' קטע אותו אלפרד בחוסר סבלנות מופגן: 'הכול סביבי שחור בדיוק כמו הלילה. אין בכלל הבדל!'

'אתה רוצה שאתאר לך מה קורה בחוץ?' שאל דייב באותה חיוניות. 'יש פה המון תלמידים שרצים להסעה שלהם, רגע... אחד נופל. ו... הנה חבר שלו עוזר לו לקום. הם מספיקים את ההסעה! ויש פה גם, אוי! העגלה של האיש הצעיר הזה התהפכה. לא, לא, אל תיבהל, תודה לקל לא היה בה שום דבר מלבד ערמת כריות גדולה...' הוא הסיט את מבטו אל אלפרד העיוור והופתע לגלות את ההתעניינות הכנה שהפיקו הבעות פניו מהתיאורים החיים שלו.

'נו?' שאל אלפרד בקול צרוד: 'מה עוד אתה רואה מעבר לחלון?' דייב חייך לעצמו והמשיך: 'אני רואה שם חצר של בית ספר, עכשיו יש צלצול כנראה, כי אני רואה את כולם רצים לכיתות. אוי! יש שם בצד ילדון קטן ובוכה. הוא נראה ממש אבוד בתוך כל הילדים!'

'נו? מה קורה עם הילד?' שאל אלפרד בחוסר סבלנות. 'הנה עכשיו הגננת שלו הגיעה לקחת אותו לגן. היא מביאה לו ממתק ומנגבת את הדמעות שלו. הוא מדלג עכשיו ישר לתוך הגן...' במשך הימים הבאים בכל יום היה דייב מדווח לעמיתו על המתרחש בחוץ. והאיש, כך נראה, היה מרותק לדברים. עם הזמן החלו הקנטורים לרדת בצורה משמעותית. האחים שנכנסו אל החדר לבצע את בדיקותיהם השגרתיות, היו מרוצים מאוד מההתקדמות ואף שיבחו אותו בהתפעלות. בסוף אותו שבוע הגיע אחראי המשמרת להעביר את אלפרד לחדר אחר. אבל דייב סרב. אחראי המשמרת, שהיה מופתע כל כך, אפילו לא שאל מדוע, רק הנהן בהתלהבות ויצא מן החדר.

ככל שעברו הימים אלפרד החל להתנהג ככל האדם, להודות ולגלות אופטימיות בחייו. הוא הודה לאחים שבאו לטפל בו, דיבר פחות בנימה כעסנית ואפילו חייך לעצמו מדי פעם.

יום אחד קם אלפרד בבוקר והאווירה שהייתה בחדר הייתה שונה מתמיד. הוא שמע רשרושי סדינים וטפיפות רגליים חלושות, אבל את קולו של דייב – הוא לא שמע בין קולות המולת הבוקר.

'דייב?' שאל, אבל דייב לא ענה לו. 'דייב!' קול נשיפות נשמעו לידו. הם לא היו של דייב, אלא של אחות צעירה שניסתה לחנוק את דמעותיה. 'דייב לא הרגיש טוב בלילה, לקחו אותו לבית החולים...' אלפרד עצר את נשימתו בבהלה והאחות המשיכה: 'אני מצטערת, אדוני, דייב נפטר'.

'מה?!' אלפרד כיסה את פניו בשתי ידיו הגרומות ולהפתעתו חש בהן רטיבות חסרת פשר. הוא לא בכה מאז גיל חמש. כיצד יתכן שלפתע הופיעו הדמעות?

'גברת', פנה אל האחות: 'תסתכלי בחלון, מה את רואה שם? האם הגננת עוזרת לילד הקטן? האוטובוס מחכה לאיש עם העגלה? האם העולם הטוב ממשיך להתקיים גם אחרי שדייב עזב אותנו ואת העולם?'

האחות כחכחה בגרונה: 'אדוני, אין פה שום חלון...'

אחר כך, כשהגיעה המשפחה האבלה לקחת את חפציו המעטים של דייב מחדרו, סיפר להם אלפרד: 'אבא שלכם ידע איך לגרום לי התחיל לראות את הטוב. הוא בנה חלון לתוכי ומתוך הסיפורים היפים שלו שהתמקדו רק בטוב, התחלתי גם אני לשים לב לנקודות המוארות בחיי...'

***

לפעמים היכולת להסתכל במשקפיים הנכונים ולראות את חצי הכוס המלאה, יכולה לשנות עבור כל אדם את החיים. אם נדע לאמץ זאת ותמיד לראות את הטוב ולהביט דרך החלון הנכון, החיים שלנו תמיד יהיו מאושרים וטובים יותר...

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר