ערך אמיתי

רבני שלום לעם תגובות: 0

ערך אמיתי - איתמר מאיר

השמש עמדה באמצע הרקיע וקפחה במלוא עוזה על הולכי הדרכים שמיהרו להסתתר מקרניה היוקדות. לוגאן סוכך בידיו על ראשו ונעמד בכיכר הראשית של הכפר. 'לאן אוכל ללכת? מה אעשה?' חשב לוגאן לעצמו. המצב היה עגום, לאחר ביקור של שלושה ימים בעיר שבה התגורר אחיו הבכור, עצר בדרכו הביתה בכפר הקטן כאשר הוא עייף, רעב והשמש קופחת על ראשו בכל העוצמה. 'אחפש לעצמי עבודה להמשך היום, לפחות בסופו אצא עם כסף שאוכל לקנות בו אוכל להרגיע את הרעב', החליט.

כיוון שכך, החל לעבור בין החנויות. 'אולי אתם זקוקים לעובד למספר שעות?' שאל את בעלי החנויות ברחובו הראשי של הכפר, אך כולם נדו בראשם לשלילה. 'תנסה אצל הנפח, אולי הוא זקוק לעוד זוג ידיים עובדות', הציע לו בעל המאפייה. לוגאן המשיך בעיקול עד סוף הרחוב, שם בתוך חנות חשוכה לבוש בסרבל שחור עמדה דמות שדפקה בפטיש בכל כוחה.

'אתה ריקו הנפח?' שאל לוגאן. 'אני הוא', הנהן האיש בראשו. 'נעים מאד, שמי לוגאן. שמעתי שאתה זקוק לזוג ידיים עובדות ובאתי להציע את עצמי...'

'אפשר לומר, לא תזיק לי עזרה לכמה שעות', אמר הנפח: 'אבל זה רק עד הצהריים. בני הגדול שעובד אתי בנפחייה נסע להביא מלאי חדש של פחם והקטן שנמצא כאן בפינה רק מפעיל את המפוח, אין לו מספיק כוח להכות בפטיש'.

'עדיף לי מכלום', הניד לוגאן בראשו והסכים להצטרף. הוא הניח את תיקו בצד החנות, הרים את הפטיש הגדול והחל להכות בכל כוחו בברזל שעל הסדן.

לאחר שלוש שעות של מכות בלתי פוסקות, הרגיש לוגאן שהוא מותש לגמרי. שרירי ידיו כאבו וזרועותיו האדימו ממאמץ, גבו כאב ואגלי זיעה ניגרו על פניו ללא הפוגה ובטנו כבר זימרה בקולי קולות על הרעב המציק. 'אולי לפחות אקבל ארוחה טובה בצהריים...' חשב לוגאן והתיישב לנוח לכמה דקות.
'מדוע אתה יושב לנוח, בטלן שכמוך?!' שאל הנפח בכעס: 'קדימה! קום והכה בפטיש, לפניך עוד מלאכה רבה!'

'אני רעב,' השיב לוגאן בהיסוס. 'אולי יש לך דבר מה לאכול ואז אמשיך בעבודה?' פניו של הנפח האדימו מכעס ועיניו ירו ברקים. 'נראה לך שאני מפעיל מסעדת פועלים?! קח את החפצים שלך ותסתלק מהחנות שלי לכל הרוחות!' הוא הרים את תיק הגב של לוגאן מפינת החנות, וזרק אותו לעברו. 'לך מכאן, כמה שיותר מהר!'

'מה עם הכסף שמגיע לי?' עמד לוגאן בעקשנות בפתח החנות. 'אתה לא רוצה שאעבוד? אין בעיה, אני הולך! אבל תשלם לי את המגיע לי!'

'הנה קח!' הוציא הנפח מכיסו שלוש פרוטות והשליך אותן לעברו, משל היה כלב מהשוק. 'קח את הפרוטות שלך! ותגיד תודה, אין ערך לעבודה של עצלן כמוך!'

לוגאן התכופף להרים את הפרוטות בגב דואב והביט בהן בתדהמה :'מה אעשה עם שלוש פרוטות? בכסף הזה לא אוכל לקנות אפילו שתי פרוסות לחם!'

'זהו הכסף שמגיע לבטלן כמוך!' צעק הנפח. 'לא תקבל ממני אפילו עוד פרוטה נוספת!' לוגאן עזב את הנפחייה כאוב ופגוע מהניצול, והזלזול של הנפח בערכו ועבודתו הכעיס אותו, מעבר לעובדה שהוא נשאר מותש, רעב וכועס. הוא המשיך ללכת במורד הרחוב עד שנעצר מול בית קטן שדלתו הייתה פתוחה. ליד השער עמד נער צעיר שפרק חבילות של פחם והכניס אותן פנימה. 'בני, לא אוכל לעזור לך, אני עורכת שולחן לארוחת הצהריים!' נשמע קול מבפנים. 'כנראה זהו ביתו של הנפח', חשב ובמוחו צץ רעיון.

'שלום לך ידידי!' הציג לוגאן את עצמו בפני הנער הצעיר שלא הכיר אותו מעבודתו בנפחייה. 'מתפקידי אני שמאי – מעריך אני מטלטלים ואדמות, הלא אתה בנו של הנפח, כן?'

'נכון', השיב הנער. אמר לו לוגאן: 'דע לך שבשוק של הכפר הסמוך, עומדת למכירה חתיכת ברזל ענקית במחיר מוזל. אם תרוץ לשם, תוכל עוד לקנות אותה במחיר אפסי!'

'תודה, אני מעריך זאת מאוד! מיד ארוץ לשם!' אמר הנער, עלה על העגלה והצליף בסוסים ועזב את המקום בדהרה. לוגאן חייך לעצמו ונכנס פנימה. הוא הבחין בבעלת הבית כשהיא עורכת את השולחן.

'שלום לך גברת! האם שמעת על הבשורה שהגיעה היום לכפר?' אמר בחיוך צופן סוד. 'לא, לא שמעתי. במה מדובר?' תהתה האישה. 'מוכרים כעת בכפר הסמוך לכאן, פטריות טריות במחיר אפסי – עשר פטריות בפרוטה!' התלהב לוגאן באוזניה.

'אני חייבת לקנות אותן!' התלהבה האישה. 'אשלח את הבן שלי. רגע אחד, לאן הוא נעלם?' שאלה. 'ראיתי אותו עולה על סוסו ועוזב את המקום, אבל אם תרוצי עכשיו לשם עוד תספיקי לקנות מהפטריות, נשות הכפריים קונות מכל הבא ליד!' הלחיץ אותה לוגאן. האישה שמטה את סינרה, לקחה את הארנק ומיהרה לעזוב את המקום. 'תודה רבה לך! אני מעריכה את זה מאוד!'

'תודה לך, סוף סוף יש אנשים שמעריכים אותי כראוי!' השיב לוגאן בחיוך ערמומי. האישה התרחקה מהמקום והוא נכנס פנימה אל החצר, שם היה שולחן ערוך במיטב המאכלים. לחם שחור גדול, קערת תפוחי אדמה ובצלים ומגש לביבות אפויות בשמנת. הוא התיישב ליד השולחן בשלווה והחל לאכול, רק לאחר שסיים כמעט את כל האוכל שעל השולחן הוא קם ממקומו, לקח דף נייר וכתב :'מי שלא יודע להעריך בטלנים בהתחלה, ילמד להעריך אותם בסוף!'
הניח את הדף על השולחן ועזב את המקום...

בצהריים כשהגיע הנפח לביתו לאכול את ארוחת הצהריים, ציפתה לו הפתעה. הוא הבין שהצעיר שעבד אצלו בנפחייה לימד אותו לקח שלא יישכח לעולם...

***

לפעמים אנחנו עושים טעויות רק בגלל שאנחנו לא מעריכים את הצד השני כראוי. אם נדע להתנהל בצורה עניינית, בלי לערב את האגו שלנו ואת הצורך להגדיל את עצמנו מעל האחרים, נוכל לפתור הרבה בעיות שיכלו להסתיים בצורה אחרת.

תגובות (0)

כתוב תגובה:

כתובת

"שלום לעם"

ע"י עמותת "גבריאל שר ישראל" (ע.ר. 58-037849-5)

רח' בני ברית 18 ירושלים

02-5022881

webmaster@shalomlaam.co.il

צור קשר